What's P'shat?

Home » Archives » Why Envy? (Korach)

Why Envy? (Korach)

In this week’s parshah, Moshe and Aharon find their authority challenged by Dasan and Aviram. At first glance, it seems like these two revolutionaries emerge from total obscurity; we know little about them, and they appear nowhere else in the Torah.

Image result for grass greenerYet Rashi (Exod. 2:13), following the medrash Shemos Rabbah, suggests that we have indeed come across Dasan and Aviram before–several times, in fact. One such tradition which Rashi cites identifies Dasan and Aviram as the anonymous “men” who flouted Hashem’s will back in parshat Beshalach, by hoarding excess portions of the daily mann which He supplied for them, and attempting to store leftovers for the next morning.

This is a fascinating claim–but what’s driving it?

Textually, the association of Dasan and Aviram with those who “left over” mann would appear to be based upon the series of remarkable (if somewhat surprising) similarities between the way that these two episodes unfold. Consider:

פרשת המן (שמות ט”ז)

פרשת קרח, דתן ואבירם (במדבר ט”ז-י”ח)

Focus on who has received “a lot” and who has received “a little”

וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט: וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ:

וַיִּקָּֽהֲל֞וּ עַל־משֶׁ֣ה וְעַל־אַֽהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה’… וּתְנ֣וּ־בָהֵ֣ן | אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן | קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י ה’ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר ה’ ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי:.. הַֽמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵֽעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַֽעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן ה’ וְלַֽעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לְשָֽׁרְתָֽם:…

יב (וַיִּשְׁלַ֣ח משֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַֽאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּֽאמְר֖וּ לֹ֥א נַֽעֲלֶֽה: הַֽמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֨נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַֽהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר:

Moshe attempts to diffuse the protests by arguing “Who are we/who is Aharon, that you protest against us?”

וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד ה’ בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּֽתֵיכֶ֖ם עַל־ה’ וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ (כתיב תלונו) עָלֵֽינוּ: וַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת ה’ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶֽאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֨קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ ה’ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹֽא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּֽתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־ה’:

(וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָֽדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר משֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ה’ לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה:)

לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּֽעָדִ֖ים עַל־ה’ וְאַֽהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ (כתיב תלונו) עָלָֽיו

Moshe angered by the protests; specific type of anger prominent: “קצף”

וְלֹא־שָֽׁמְע֣וּ אֶל־משֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּֽוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאשׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם משֶֽׁה:

(וַיִּ֤חַר לְמשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־ה’ אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם:)

וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל־הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף:

וַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֜ה אֶל־אַֽהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָֽעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י ה’ הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף:

וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

God’s will to be revealed “in the morning”

וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד ה’ בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּֽתֵיכֶ֖ם עַל־ה’ וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ (כתיב תלונו) עָלֵֽינוּ:

וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה’ אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו:…

וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־משֶׁ֣ה וְעַל־אַֽהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶֽעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד ה’:

God’s “glory” is “revealed” before the entire “assembly”

וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד ה’ נִרְאָ֖ה בֶּֽעָנָֽן:

וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֨רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבֽוֹד־ה’ אֶל־כָּל־הָֽעֵדָֽה:

The “entire assembly of the children of Israel” launch a “complaint” directed “against Moshe and Aharon,” accusing them of “killing” the nation

וַיִּלּ֜וֹנוּ (כתיב וילינו) כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־משֶׁ֥ה וְעַל־אַֽהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה’ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֨נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשׂ֑בַע כִּי־הֽוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֨נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּֽרָעָֽב:

וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִמָּ֣חֳרָ֔ת עַל־משֶׁ֥ה וְעַל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם ה’:

Land of Egypt idealized, while desert portrayed as place of death

וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה’ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֨נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשׂ֑בַע כִּי־הֽוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֨נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּֽרָעָֽב:

הַֽמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֨נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַֽהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר:

Man consumes bread that falls from the sky vs. Man consumed by falling into the earth

וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־משֶׁ֔ה הִֽנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתֽוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא:

וַֽיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָֽאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָֽאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְכֽוּשׁ:

Quail covers [ותכס] the ground for man to consume vs. Ground covers [ותכס] man after consuming him

וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַמַּֽחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטּל סָבִ֖יב לַמַּֽחֲנֶֽה:

וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּֽאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל:

Emphasis on the tents–tents demarcate the fate of individual households

זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה’ לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַֽאֲשֶׁ֥ר בְּאָֽהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ:

וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָֽעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָֽהֳלֵ֨י הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם: וַיֵּֽעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם יָֽצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם:

Both mann and Aharon’s staff left overnight…

וְלֹא־שָֽׁמְע֣וּ אֶל־משֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר…:

(וביום השבת: וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר…)

וַיַּנַּ֥ח משֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י ה’ בְּאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻֽת. וַיְהִ֣י מִמָּֽחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א משֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָֽעֵד֔וּת… וַיֹּצֵ֨א משֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י ה’ אֶל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ:

…but, next day, mann sprouts worms, whereas Aaron’s staff sprouts flowers

וְלֹא־שָֽׁמְע֣וּ אֶל־משֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּֽוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאשׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם משֶֽׁה:

וַיְהִ֣י מִמָּֽחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א משֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָֽעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּה־אַֽהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵ֥א פֶ֨רַח֙ וַיָּ֣צֵ֥ץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: וַיֹּצֵ֨א משֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י ה’ אֶל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ:

God commands Moshe to place a place the mann/staff of Aharon “before Hashem” in the sanctuary and to “safeguard” it for posterity as a physical reminder of the miracle

וַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֜ה אֶל־אַֽהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י ה’ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה’ אֶל־משֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַֽהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָֽעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת:

וַיֹּ֨אמֶר ה’ אֶל־משֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַֽהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָֽעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלֽוּנֹּתָ֛ם מֵֽעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ: וַיַּ֖עַשׂ משֶׁ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה’ אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה:

The upshot of these parallels, it seems, is that the rebellion which Dasan and Aviram stage in this week’s parshah is not without precedent. If we follow Rashi’s lead, then their rebellion is merely another expression of the discontent they had already displayed earlier in the desert.

To realize this is to gain profound insight into our parshah, not only literarily, but also psychologically. The envy, the jealousy, and the resentment which lead Dasan and Aviram to rebel against Moshe and Aharon, all suddenly become much easier to understand, if we read our parshah as Rashi does. For what is it, ultimately, that drives one to covet another’s station in life? At the most fundamental level, our medrash implies, it is the mistaken belief that the resources God provides us with aren’t sufficient for our needs. It’s for this reason that Dasan and Aviram break the rules by leaving over today’s bread for tomorrow. And, at its root, it’s this same attitude which propels Dasan and Aviram to pine after the positions of Moshe and Aharon, as well.

When we fear that we’re all on our own, that it’s every man for himself; when we’re not sure that Hashem is really watching over us, that He’s always making sure that each of us receives from life precisely what we require in order to achieve our personal mission on this earth–then no matter how many gifts we’ve been granted, our lot may always seem lacking. Without bitachon in Hashem, without faith that He is ultimately guiding us towards exactly where it is that we are supposed to be, we may come to convince ourselves that those blessings which haven’t been bestowed upon us ought to belong to us anyways–even those which belong to somebody else.

“Who is rich?” taught Ben Zoma. “He who is happy with his lot.” And the happiest of them all, perhaps, is the one who trusts that Hashem allocates those lots judiciously.


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s

%d bloggers like this: